חלל האמנות רוטשילד 69 אָנָה אֵלֵךְ על שייכות ואי-שייכות אוצרת: דלית מרחב אמניות ואמנים מציגים: איתן ויתקון, אלינור קרוצ'י, אנג'ליקה שר, אנריקה רוטנברג, דניאל צ'צ'יק, הדס תפוחי, יאן טיכי, מיכל חלבין, סופי ברזון מקאי 7.5.26 – 29.5.26

 

בוקר טוב,

חלל האמנות רוטשילד 69

אָנָה אֵלֵךְ

על שייכות ואי-שייכות

אוצרת: דלית מרחב

אמניות ואמנים מציגים:

איתן ויתקון, אלינור קרוצ'י, אנג'ליקה שר, אנריקה רוטנברג,

דניאל צ'צ'יק, הדס תפוחי, יאן טיכי, מיכל חלבין, סופי ברזון מקאי

7.5.26 – 29.5.26

תערוכת צילום המפגישה בין אמנים שעלו לארץ ממדינות שונות ופועלים כיום בשדה הצילום המקומי, לבין אמנים שגדלו בישראל ועברו לחיות וליצור מחוצה לה.

אמנים אלו מציעים נקודות מבט עכשוויות על המושג 'שייכות' כמרחב דינמי של זהות ומשמעות, אשר נע בין מושגים של שורשים והגירה, חיבור וניתוק, קרבה וריחוק. מן השילוב בין העבודות שלהם בתערוכה, מצטיירת תמונה מורכבת של השפעות המרחק על שדה הראייה.

הוגים מרכזיים מציבים את חוויית השייכות בלב ההוויה האנושית. לצד העוגן שהיא מעניקה - קהילה, תחושת ביטחון והשתייכות - מתקיימת גם האפשרות של אי-שייכות: חוסר התאמה, ניכור, או מפגש עם נרטיב לאומי שאינו מצליח להתלכד עם מסלול החיים האישי.

התערוכה מנסה לתפוס את המרחב שבין שני הקצוות המנוגדים הללו. היא מתקיימת בין מעברים של מקומות, היא נעה בין יציבות ותנועה, בין קביעות וארעיות, ופועלת ברגעים שהבית הופך לגלות, והגלות מתבקשת להפוך לבית.

 

חלל האמנות רוטשילד 69, תל אביב

Rothschild-69.com

שלישי, רביעי, חמישי, שבת: 11:00-13:00, 18:00-20:00, שישי: 11:00-13:00

הכניסה חופשית

 

לפרטים נוספים: הדס שפירא 050-8862743 hadashapirapr@gmail.com

על העבודות בתערוכה

 

איתן  ויתקון

Nature and architecture 2017 Berlin-

 

המשפחה של אבא ברחה מברלין באמצע שנות השלושים.

סבא אלפרד היה כבר דוקטור למשפט כשעלה לארץ ועם השנים תפס מקום של כבוד בבית המשפט העליון.

במאי 62 שפט את אדולף אייכמן ואישר את גזר הדין מוות.

ב1975 גם סבא נפטר.

ב2017 אני שוב כאן.

אנחנו פה בברלין עם שלושה ילדים, באנו לבדוק את האופציות.

במשך שלוש דורות או 78 שנים.

כמו משלחת מדענים לאזור פוסט זיהום קריטי, בודקים אם התנאים שוב נוחים ומאפשרים מחייה אנושית.

מהבית של סבא לא נשאר דבר, עומד שם מלון.

בכניסה למלון יש אבן ממתכת מוזהבת ועליה חרוטים שמות, האבן שקועה במדרכה, כמו כתר זהב על שן שבורה. שאר הרחוב נראה כאילו כלל לא נפגע.

אדריכלות בנויה אבנים ונראה שהייתה כאן תמיד, דורות על דורות פרקים בהיסטוריה, ואני מחפש בה סימנים. צלקות באבן של בית, קמטים בפנים של אדם, הכל נראה משוחזר כאילו לא קרה כאן דבר.

רק אנחנו וטבע באים והולכים, חיים ומתים פורחים ונושרים, חוזר וחוזר חלילה.

עצים שלפני רגע היו עמוסים בעלים ירוקים, עומדים עירומים ואפשר דרכם להציץ על העיר שהם מסתירים. עורקים, צלקות, קעקועים, מערכות של יחסים.

 ומתחת לאדמה יסודות ושורשים, רציפים ארוכים.

אנשים באים, אנשים הולכים, רוחות רפאים, נוכחים לרגע בגלגל החיים.

רכבות צהובות חוצות רציפים נושאות את מטען העבר ופרצופים שאני לא מכיר.

דרך החלונות אני רוצה להציץ פנימה, הדלתות נפתחות, נוסעים עולים ויורדים והרכבת ממשיכה בדרכה.

משאירה מאחור רציף ריק שמחכה לנוסע הבא.

 

איתן ויתקון, צלם ואדריכל, יליד ישראל. למד אדריכלות בפראט, ניו יורק, חי ויוצר בתל אביב
ביצירתו הוא מפתח מרחבים טעונים שבהם נשזרים נוף ותודעה, מתוך עיסוק בזיכרון אישי וקולקטיבי.

 

 

 

 

אלינור קרוצ'י

THE COLLARS of RBG 2020

בספטמבר 2020, במהלך ביקור משפחתי בקווינס, נודע לנו על פטירתה של רות ביידר גינסבורג.

בתי, אז בת 16 -מתבגרת פמיניסטית נלהבת- הייתה שבורה ובכתה כל הדרך הביתה. למרות גילה ומצבה הבריאותי, היא חוותה את גינסבורג כדמות שנדמה שתישאר איתנו לנצח.

דיברנו על ההשפעה העמוקה שהייתה לגינסבורג על חיינו - כיהודים, כנשים, כניו־יורקרים וכפעילים למען שוויון, צדק מגדרי וגזעי, זכויות להט״ב וזכויות משפחה.

סיפורה- ששילב קריירה, אימהות ותיקון עולם - היה עבור נשים יהודיות כמוני, מהגרת ואם - מקור השראה פורץ גבולות.

לאחר מותה חשתי צורך ליצור עבודה בהשראתה, אך לא הצלחתי למצוא את הכיוון הנכון. ואז פנו אליי ממגזין Time בבקשה לצלם את צווארוני הסמל של רות ביידר גינסבורג, שהיוו חלק בלתי נפרד מדמותה כאייקון תרבותי והרגשתי כאילו תפילתי נענתה. המשימה הזו היתה כמו תיעוד תלבושות של גיבורת-על, נוכח כל המשמעויות שהיו לשופטת גינסבורג עבורי, עבור משפחתי ועבור מיליוני אמריקאים אחרים.

אלינור קרוצ'י (נ. 1971) גדלה בירושלים, מתגוררת ויוצרת בניו יורק, ארה"ב

יצירתה  מתמקדת בגוף, משפחה ואינטימיות ומציעה מבט חשוף על יחסים, פגיעוּת ושייכות

 

אנג'ליקה שר

Geography of belonging 2023 -2025

הקשר בין אדמה לשמים 2024

Queen of Serpents

 

שאלת השייכות דרך הצבה של מרחב פנימי מול חיצוני. הקומפוזיציה בנויה על ניגוד בין חלל ביתי סגור לבין נוף טבעי עשיר הנשקף מן החלון. האלמנט המרכזי - שמלה לבנה מתפקד כסמן של מעבר, ומצביע על מצב ביניים בין עבר להווה, בין האישי לגיאוגרפי. בהקשר של הגירה, השייכות מוצגת כקטגוריה דינמית ורבת משמעויות, המתעצבת במרחבים ביניים. העבודה הוצגה במוזיאון היהודי בווילנה ונכללת באוסף המוזיאון הלאומי לאמנות של ליטא Mmo.

"נולדתי וגדלתי בליטא, ואת ילדותי ונעוריי העברתי שם, אך חיי הבוגרים נטועים בישראל. זהותי נבנתה בין שני מקומות ושתי תרבויות. עבורי שייכות איננה נקודה יציבה, אלא מצב משתנה. יש רגעים שבהם אני מרגישה בבית, ורגעים שבהם אני מביטה בו מבחוץ. המתח בין קרבה לריחוק , הפך לחלק מנקודת המבט שממנה אני מתבוננת בעולם ויוצרת."

אנג'ליקה שר (נ. 1969), ילידת ליטא, חיה ויוצרת בישראל

צילומיה עוסקים ביופי, כמיהה, זרות, הגירה, התבגרות, הורות ובדידות

 

 

אנריקה רוטנברג

 Bichos en el polvo 2019

 

"ילד בן שלוש עשרה מתחיל את מסעו אל הארץ המובטחת,

מותיר מאחור את אביו, (את אימו איבד פעמיים זמן מה קודם לכן), את משפחתו, את אחיו,

את בני דודיו- כולם מורגלים בעקירה, נאלצים לעבור שוב ושוב במשך מאות שנים כדי לשרוד.

לפניו בעתיד, ממתינים לו עמו, דמו, תרבותו , חייו.

אולי ניתן לצמצם את קיומו של כל אדם למתח הזה - בין מה שאנו משאירים מאחור, כל מה שאנו אוהבים, לבין מה שמצפה לנו קדימה, כל מה שאנו כמהים אליו.

אך לא כל הסיפורים דומים, וחיים אחדים אינם מספיקים כדי להתמודד עם כל רוחות הרפאים שלנו.

אלא אם כן יוצאים למסע בלתי מתפשר אחר כל אחת מאותן כמהות, שאפילו איננו חושדים עד כמה הן עלולות להטריד את חלומותינו.אולי רק אם נוכל להתפצל שוב ושוב, לחיות את כל המציאויות האפשריות שלנו, מבלי לחדול מלהיות מי שאנחנו. ומהי תרפיה טובה יותר מן האמנות?"

- נלסון רמירז דה ארלנו קונדה,  Nelson Ramírez de Arellano Conde

אנריקה רוטנברג, נולד בארגנטינה ועלה לישראל

תסריטאי, במאי, מפיק, צלם ואיש עסקים. יוצר עבודות חתרניות ורב-שכבתיות, הבוחנות כוח, פוליטיקה וזהות במרחב גלובלי.

 

דניאל צ'צ'יק

Lost Roads Days Before Darkness 2012

Forgive Newland 2025 

 

ארץ באקהיל אינה מוכרת לי, אך כה מוכרת לי.

מסיפורי אגדות וזיכרונות ילדות, יערות ונחלים אלה חקוקים בעברי.

במודע ובתת-מודע אני מעמיק אל תוך אדמות אלה כדי לגלות מי אני, מי אנחנו, ולאן אנחנו הופכים כחברה.

כמי שגדל בנוף של ניו אינגלנד, אני חש שהאקלים והסביבה עיצבו חלק עמוק מזהותי: ימי חורף, טיולים משפחתיים, לילות ארוכים ללא שינה מול שלג היורד באיטיות תחת פנס רחוב ישן, ימי קיץ מלאי חמימות והצבעים המשתנים של הסתיו.”

דניאל צ׳צ׳יק , יליד ארה"ב, חי ויוצר בישראל

אמן וצלם עיתונות, עורך בלוג הצילום של הארץ.

יוצר דימויים הנעים בין תיעוד אינטימי להתבוננות מושגית בזהות, זמן ומקום.

 

 

הדס תפוחי

Memory Practice 2014-2016

הפרויקט מפנה את תשומת הלב ל"באנליות של הרוע”, ולדרכים שבהן כוח מתבסס בהיסטוריה של מקום, דרך תהליך של נרמול. באמצעות התבוננות באנדרטאות ואתרי הנצחה, נחשפים המנגנונים שבאמצעותם יחסים אלה מעוצבים ומוטמעים בנוף העירוני.

המונח“Memory Practice” מתאר קריאה דה־קולוניאלית של אתרים היסטוריים והשינויים שהם עוברים לאורך זמן. באמצעות צילום טיפולוגי, מאופק ויומיומי, העבודות מציעות מבט אחר על ההיסטוריה, לא כאירוע רחוק, אלא כחלק מהמרחב היומיומי. מכאן עולות שאלות על אופן הזיכרון, ועל כך שהנצחה יכולה לעיתים גם להרחיק את העבר מן ההווה.

"אני עוסקת בזיכרון קולקטיבי ככלי לבחון מחדש היסטוריה אורבנית הגמונית-בין אם באתרי מחנות עבודת כפייה נאציים לשעבר ובין אם במחנות שבויי מלחמה. הפרויקט חושף כיצד זיכרונות, גופים ונרטיבים מסוימים נדחקים מעיצוב המרחב העירוני, וכיצד נוצרים דפוסי הדרה בנוף האורבני.

כל ביקור במקום שבו גדלתי מדגיש את מרחק הזמן. בכל פעם אני מזהה אותו פחות - שכבות של חקיקה, תיקוני תכנון ותוספות בנייה משנות אותו בהדרגה. גם החזרה לארץ אינה נחווית עוד כחזרה הביתה. היא מייצרת הזרה, ומתוך כך ריחוק שמקהה את תחושת השייכות."

הדס תפוחי (נ.1981) ילידת ישראל, חיה ויוצרת בברלין

משלבת צילום סטילס ווידאו במחקר כיצד תחומי ידע - אדריכלות, פסיכולוגיה וחינוך - משנים את החברה. עבודתה חוקרת מבנים חברתיים המבטאים את הנורמליזציה של כוח.

 

יאן טיכי

במקום הקסם 2024

העבודות הן חלק מהסדרה במקום הקסם, פרויקט תלוי מקום (Site Specific) שיצר טיכי עבור הסטודיו של הצלם הצ’כי הנודע יוזף סודק (1896–1976) Josef Sudek, בפראג, הפועל כיום כגלריה עכשווית. הפרויקט עוסק במשמעות הרחבה של שימור סטודיות של אמנים כמאגרי זיכרון תרבותי ומורשת יצירתית של חיים. חללי העבודה הללו, שלעיתים קרובות מטופלים בידי בני משפחה או אמנים אחרים, אינם מונומנטים קפואים כי אם מרחבים דינמיים של התבוננות והעברה. המשיכה שלנו למקומות כאלה נובעת מן הרצון לאחוז ב״קסם״ החמקמק של היצירה האמנותית: עקבות התהליך, האווירה של העשייה, ואופיים של הכלים והחללים. שימור הסטודיות הופך לניסיון לשמור על אותו קסם – בדומה לאופן שבו משפחות מעבירות מתכונים מדור לדור, לא רק כדי לשחזר את האוכל עצמו, אלא כדי לשאת הלאה זיכרון, טקסיות, ומהות בלתי נראית של חיים משותפים. אל חללי העבודה הללו, הפרויקט נושא גם שאלות הנוגעות בהיסטוריה האישית של היוצר ובקשר שלו למקום, תרבות ושפה.

יאן טיכי (נ.1974) יליד צ'כוסלובקיה, חי ויוצר בישראל ובשיקגו, ארצות הברית.

עוסק במרחבים אורבניים וזיכרון היסטורי דרך עבודות וידאו וצילום מורכבות של תיעוד והבניה

מיכל חלבין

 גאורגיה 2021

Nino & Mary

 

את הפרק הגאורגי תיעדתי בסוף שנת 2021 בעיצומה של מגפת הקורונה ולאחר תקופה ממושכת של סגרים ובידוד חברתי. למרות שהשמיים נפתחו בהדרגה, תחושת הריחוק והניתוק עדיין הייתה נוכחת. עם זאת, דווקא במציאות החדשה שנכפתה עלינו בתקופה שבה העולם עודד ריחוק – ואולי בגללה - מצאתי עצמי מתבוננת במסגרת תרבותית שמושתתת על קרבה, תיאום ותלות הדדית.

בחרתי להתמקד בתיעוד של רקדניות ורקדנים צעירים באקדמיות ממלכתיות לריקוד גיאורגי לאומי. הריקוד המסורתי דורש מהרקדניות ומהרקדנים בגרות מוקדמת מהמצופה לגילם. העיסוק בגיל הנעורים מרתק כשלעצמו וחוזר על עצמו לאורך כל הפרויקט, בהיותו גיל רגיש ושברירי של התהוות, לצד ניגודים חדים בין שייכות לעצמאות, בין משמעת גופנית קפדנית המובילה להישגים, לבין רצון לפרוץ ולשבור את הגבולות.

העבודות מוצגות לראשונה בתערוכה הנוכחית

מיכל חלבין (נ׳ 1974), ילידת חיפה. פעלה במשך כעשור בניו יורק, כיום חיה ויוצרת בישראל
יוצרת דיוקנאות מבוימים בעלי איכות ציורית, הנעים בין תיעוד לבימוי, מתמקדים בדמויות שוליים ומציעים מבט פיוטי על זהות ושייכות

 

סופי ברזון מקאי

ברבור 2023

תנשמת 2024

Star Cluster 2024

Nightingale 2024

 

הבית שהיה לי, היה עולם שלם. הסלון שלי עם אור השמשות שחדר מהחלון היה מקום של מחשבות מתערבלות על הווילון שמכסה על רכיבי הבסיס של העולם הזה. הווילון הזה היה סך התודעה שלי, ובתוכה, זמנים ומקומות קיימים יחד בתנועה מיתית, דרך הארציות אל הנצח. ומדי פעם, משהו הגיע ונשאר, פעם היה זה ברבור ופעם איילה, פעם תנשמת ופעם דובה גדולה.
להגר זה דבר משונה מאוד, יש לזה היבטים ארציים של מעבר מנקודה לנקודה, ולהתמקם מחדש
במרחב גיאוגרפי. אבל מה תעשה הנפש שהיגרה למרחב חדש וזר לא מוכר למרות שהגוף נותר במקום?
אחרי השבעה באוקטובר, לקח לי או מעט או הרבה זמן לחזור ליצור, קשה לי קצת לזהות אם באמת
הפסקתי, או אם זה רק קיבל צורה מוזרה ואחרת.

על מה שקרה עוד אין מה לומר. אבל על מה שהיה אחר כך, יש מה לומר וגם התחילו לצוץ
דימויים. הם לא נולדו מכלום, סה"כ הם המשך של עצמי, יש דבר כזה מסתבר - המשך של
עצמי. לא היו דברים גדולים לומר על הדבר הגדול, אבל הייתה משאלת לב להתחיל לאסוף
חזרה רסיסי אבק (בין-כוכבי) להדביק חזרה לעצמי. קולאז' כמובן, מה עוד אפשר לעשות
כשהתפרקת וצריך להדביק חזרה. חלק מהחתיכות זיהיתי, חלק היו זרות, אבל למדתי שזו אני.
אז יש, אבק בין-כוכבי מהארכיון של נאס"א, חיידקים עתיקים בני מיליוני שנים שהחיים הפציעו
מתוכם בכדור הארץ, יש כוכבי לכת וצדפים, ומנורת רחוב אחת שהייתה פעם סימן לדרך הביתה.

סופי ברזון מקאי (נ.1984) ילידת אנגליה, חיה ויוצרת בישראל

אמנית חזותית, אוצרת ומנהלת גלריה בארי לאמנות עכשווית

משלבת בין צילום, מיפוי ועיבוד של דימויים ליצירת שפה אישית החוקרת זיכרון, מקום ותחושת שייכות.