בית האמנים תל אביב תערוכת צילום יהודית שרייבר – אנטומיה של אי-ודאות אוצר: גלעד אופיר 4.5.24 – 22.6.24 הפתיחה : שבת, 4 במאי בשעה 11:00 שיחי גלריה עם האמנית והאוצר : שבת 11 במאי ו שבת 22 ביוני בשעה 11:00 הכניסה חופשית

 

בוקר טוב

בית האמנים תל אביב

תערוכת צילום

יהודית שרייבר – אנטומיה של אי-ודאות

אוצר: גלעד אופיר

4.5.24 – 22.6.24

הפתיחה : שבת, 4 במאי בשעה 11:00

שיחי גלריה עם האמנית והאוצר : שבת 11 במאי ו שבת 22 ביוני בשעה 11:00

הכניסה חופשית

 

תערוכת הצילום של האמנית  יהודית שרייבר אנטומיה של אי-ודאות, מעלה את מושג האי-ודאות המלווה אותה מאז היעלמותה של הצוללת דקר ועימה אחיה אמנון. התערוכה נפתחת בתחילת מאי 2024, תקופה של אי-ודאות גדולה עבור כולנו.

התמונות המציאותיות של שרייבר מעוררות רתיעה ומושכות אותנו אל סביבה מטרידה ומטילת אימה, המעלה שאלות על קיומו של האדם בתווך שבין החיים והמוות. היא צילמה את מנהרות הכרמל בעת כרייתן בין השנים 2010-2009 ושהתה בהן בכל פעם לאורך זמן. היא צילמה במעבדה לחקר שורשים של המחלקה הבוטנית באוניברסיטת תל אביב. שורשים חשופים, רטובים ונוטפי מים, משתרכים בחלל, תלויים כאילו מהאוויר ושרויים בחלל אפלולי ונשגב. חלל זה על האדריכלות האפלה והאווירה הלחה והתת-קרקעית שלהם, מאפשרים לה להרגיש משוחררת ממגבלות המציאות. כך גם התמונות בתערוכה, שנופיהן ממשיים אך הן חושפות עולמות נסתרים, משחררות את עין התודעה שלנו לנדוד במרחבי הקצוות של החוויה האנושית.

לראשונה בתערוכה הנוכחית גם היא עצמה מופיעה בתצלומיה, תצלומים אלה ממחישים את הסף, מצב דמדומים שבו 'העצמי' נע על קו התפר שבין העולמות. עיסוקה במוות, כמסע וחציית גבולות, קשור לא במעט למותו של אחיה, אמנון רינגוולד ז״ל, שהיה אלחוטן ראשי בצוללת דקר שנעלמה במצולות הים ב-1968 ושרידיה התגלו רק ב-1999. הטראומה והתעלומה שליוו את ההיעלמות לאורך שלושה עשורים הפכו לעובדת חיים, והן מוצאות את ביטוין בעבודותיה, שלדבריה מסמנות את חלוף הזמן. 

 

בית האמנים  אלחריזי 9, תל אביב artistshouse.org.il

שעות פתיחה:  שני-חמישי 10:00 – 18:00  שישי 10:00 – 13:00  שבת 11:00 - 14:00

 

 

נקודת האל-חזור Point of No Return

 

נהר הסטיקס במיתולוגיה היוונית מייצג את נקודת האל-חזור הסופית, חיתוך חבל החיים, גשר חד-כווני בין הארץ לשאול. הוא מקיף את העולם, זורם בכבדות, ותהומותיו חוצצים בין ארץ החיים לארץ המתים. הנהר הקדמוני והראשוני משמש כמבשר מוות ובה בעת טומן בחובו כוח טרנספורמטיבי ומטהר.

תמונותיה המציאותיות של יהודית שרייבר מעוררות רתיעה, מושכות אותנו לעולמות ומרחבים מערתיים ומבוכיים, אל סביבה מטרידה ומטילת אימה, המעלה שאלות על קיומו של האדם בתווך שבין החיים והמוות. שרייבר מצלמת את מנהרות הכרמל בעת כרייתם בשנים 2010-2009 ושוהה בהן בכל פעם לאורך זמן. ״היה לי משהו שלוותי ונינוח שם", היא אומרת, "לשהות בחללים העמוקים האלה, בעומק של עשרות מטרים מתחת לאדמה, היה כמו להתנתק מהעולם העליון, זה היה נעים ולא מלחיץ, זו גם הסיבה שהתחלתי לצלם את עצמי יושבת בתוך הגומחות החצובות בקיר, כמו בקבר״.

זו אכן הפעם הראשונה שהיא עצמה מופיעה בתצלומיה, נכון יותר – מבליחה בהם כהבהק, אולי אף כמופע רגעי, לעיתים ככתם אנושי המתקשר לכתמים הכהים שעל קירות המנהרות. ובכל זאת, הופעתה משמעותית ועומדת כערך בפני עצמו. היא שם. עד לצילומי המנהרות היא צילמה חפצים, פרחים בשלבי קמילה שונים, דגים, חרקים וציפורים מתות, כמו היו בחיים. תצלומים אלה ממחישים את הסף, מצב דמדומים שבו 'העצמי' נע על קו התפר שבין העולמות. עיסוקה במוות, כתהליך, כמפתן, כמסע וחציית גבולות הכרוכים בהישרדות והישארות, קשור לא במעט למותו של אחיה, אמנון רינגוולד ז״ל, שהיה אלחוטן ראשי בצוללת דקר שנעלמה במצולות הים ב-1968 ושרידיה התגלו רק ב-1999.

המים מהווים יסוד עמוק בעבודתה של שרייבר ומרתקים אותה לאורך כל שנות יצירתה. לצד המנהרות, היא צילמה באותן השנים גם את מעבדות חקר השורשים של המחלקה הבוטנית באוניברסיטת תל אביב. שורשים חשופים, רטובים ונוטפי מים, משתרכים בחלל, תלויים כאילו מהאוויר ושרויים בנהרות של אור חם, אפלולי ונשגב ממלאים את תצלומיה מאותה התקופה. שרייבר מרבה לצלם את המנהרות ואת מבוכי מעבדות האוניברסיטה התת-קרקעיות. חללים אלה, על האדריכלות האפלה והאווירה הלחה והתת-קרקעית שלהם מאפשרים לה להרגיש משוחררת ממגבלות המציאות. כך גם התמונות בתערוכה, שנופיהן ממשיים אך הן חושפות עולמות נסתרים, משחררות את עין התודעה שלנו לנדוד במרחבים גבוליים ומטאפיזיים, בקצוות של החוויה האנושית.

 

בשיחותינו מעלה שרייבר את מושג האי-ודאות המלווה אותה מאז היעלמותה של הצוללת ועימה אחיה אמנון. הטראומה והתעלומה שליוו את היעלמותם לאורך שלושה עשורים הפכו לעובדת חיים, והן מוצאות את ביטוין בעבודותיה הן כרציפות והן כעמימוּת, שלדבריה מסמנות את חלוף הזמן. התערוכה תיפתח בתחילת מאי 2024, תקופה של אי-ודאות גדולה עבור כולנו.

 

גלעד אופיר