הספר- "מי אלמה" , כתבה: מיקי פריאון. בהוצאת צמרת
בוקר שני טוב לכולנו,
ואמן ונשתחרר כבר מעונש הקורונה שנחתה עלינו.
סגורים וספונים בביתנו בחיק משפחתנו, יש בכך גם צדדים מעולים, להיות כל הזמן עם המשפוחה, לדבר המון אל תוך הלילה, להתעורר מוקדם כשכל הבית ישן.. . אפילו קייטי, לשתות קפה משובח ולקרוא ספר. להתענג.
זמן יש בשפע ולא מתלוננת על שיעמום.
אבל שיגרה צריך לשבור מדי פעם...
מקווה לטוב ומהר!!
סיימתי עוד ספר מעולה. כשקראתי מאחור והבנתי שמדובר בסופרת אשר נולדה וגדלה ברמת גן, בשכונה לא רחוקה ממני (רמת יצחק) הסתקרנתי מאוד. הרי אני עצמי נולדתי בעיר הזו, גדלתי כאן. חלק מהנקודות המוזכרות מוכרות לי מאוד, אם כי הסופרת כנראה קצת יותר מבוגרת ממני לפי הסיפורים.
הספר מורכב מסיפורים קצרים ומקסימים ובעיקר תפס את עיני ואת לבי מילא הסיפור הראשון "ריחות".
מי מאיתנו לא זוכר/ת ריחות, ריחות של ילדות. עוגה של אמא, ריח של ששי עם מרק העוף של הצהרים, פיתה עם חומוס שאמא הכינה לנו לשיעורי השחייה , ריח קופסת הפירות שנפתחת בחוף הים עם אחיותיי ואמא, ריח הסביח אצל סבתא בשבת בבוקר, ריח האדמה לאחר הגשם. ריחות של ילדות, של בית, של טבע בעיר.
התיאורים של מיקי פריאון נגעו בנימי נשמתי ולבי ומצאתי את עצמי מקריאה את הסיפור הקצר- "ריחות" ליעלי שלי הצעירונת בת ה- 19. חזרה לילדות ממש מה שעושה הסגר הזה...
הסופרת ממש דלתה סיפורי ילדות שלה מבית, מהעיר רמת גן, משכונת רמת יצחק.
כל דמויות ילדותה ארוגים בינות לדפים.
סבים וסבתות, שכנות ושכנים, חברות ילדות, עץ הגויאבה , אוכל של בית בששי ובשבת.
שדות ילדותה היפה. ימים של פעם, פשטות ואנשים קשיי יום.
ניצולי שואה שפגשה סביבה ולא הבינה בתור ילדה את גודל העניין... רק ראתה והביטה בהשתאות בסימני הזמן.
ילדות שובבה, 3 אחיות והורים אוהבים.
כל דבר בעצם היה מין חוויה ראשונית כזו.
טלוויזיה פעם ראשונה שראתה הייתה אצל שכנתה, למעשה כל השכונה ממש הגיעה לצפות בפלא.. והיא לא מבינה על מה כל המהומה.
בילוי בקולנוע פעם בשבוע עם אחותה או חברה היווה עבורה את פיסגת האושר, פלאפל שכונתי. איזה יופי של חיים פשוטם.
הכינוי שלה - "מי אלמה" סיקרן אותי מאוד. בלדינו - נשמה שלי.
הסיפורים שזורים בתמימות אין קץ, בשמחת ילדות, הילדה מי אלמה, מתבוננת על הכל סביבה בסקרנות אינסופית, בולעת בשקיקה כל הטוב שסביבה, חווה חוויות נהדרות אשר נחרטות בעוצמה בנבכי זכרונותיה .
והכל מתרחש בשכונה , או לחילופין בתל אביב, אם אצל סבה וסבתה מצד אמא, או אביה ,אצל דודה הסנדלר.
הצחיק אותי כל כך הסיפור על הביקור בסנדלריה של הדוד בת"א. מי אלמה מפחדת כל כך בכל פעם שהדוד תוך כדי עבודה על תיקון הנעליים כשהמסמרים נמצאים אצלו ממש בשפתיים. שלא יבלע את המסמר ,שלא יבלע. היא ממש עוצמת את העיניים ועוצרת את הנשימה. תמונה זו הזכירה לי ממש את עצמי כשפחדתי ממשהו מזווית ראייתה של ילדה קטנה .
התיאורים נפלאים והאיורים של ליאור מוניץ מדהימים פשוט ועושים חשק לראות עוד עבודות של המאייר. הייתי רוצה לראות עוד איורים בספר הנפלא, אך איך אומרים? "כל המוסיף גורע".
תודה רבה על ספר נפלא ואני כבר מחכה לעוד ספר לאחר ספר הביכורים שנכתב בכזו אהבה ובכזה כישרון.
חג שמח ושליוו לכולנו.
סקירה מרגשת ומחממת לב!
השבמחקדווקא בימי קורונה אלה הולך ומתעצם הגעגוע לימי התום והפשטות של פעם...
תודה יפית! שמחתי שהמסע האישי שלי אל ילדותי, עורר גם אצלך זכרונות ילדותך שלך.
תודה לך על ספר נפלא. חג אביב טוב ובריא
השבמחק